Elbit Systems Israel

מהילדים שהיינו, לאנשים שאנחנו היום- כל אדם מוסיף עוד גוון לתרבות הארגונית שלנו. מציינים את שבוע הגיוון התעסוקתי 💛💙 #גיווןתעסוקתי

מאחורי המדע - איך מוצאים טייס או טייסת שנפלטו בלב שטח אויב? אמיתי, מהנדס באלביט, לוקח אותנו לרגע הזה ומסביר איך עקרונות בסיסיים של פיזיקה והנדסת רדיו הופכים לכלי מציל חיים. ספוילר: לפעמים דווקא כשהאות נעלם – מבינים בדיוק איפה לחפש. הידעתם שיש לנו באלביט טכנולוגיה כזו כחול-לבן?! רוצים להבין איך זה עובד? דפדפו🙌

האם יצא לכם אי פעם לעמוד מול שש מאות תלמידי חטיבת ביניים? תסכימו איתנו שזוהי חוויה מאתגרת לא פחות מפיתוח מערכות טכנולוגיות מתקדמות. שבוע הנערה הגיע אלינו באיחור אלגנטי בחסות המלחמה, אבל יש מיזמים שלא נוותר עליהם לעולם. כך מצאנו את עצמנו, במסגרת שיתוף פעולה של אלביט ועמותת "שוות", נוחתים היישר בחטיבות הביניים ברחבי הארץ. תתארו לכם את עובדות אלביט ומאות מתבגרות ומתבגרים בשיעור שהחל בשקט מופתי והסתיים בשאלות נוקבות למהנדסות וסוגיות קיומיות נוספות, ככה זה שהדור הצעיר לא חוסך במילים ומציב לנו מראה שמחייבת את כולנו להסתכל בה. האם הדרך עוד ארוכה לשילוב יותר נשים בעולמות ההנדסה? אז התשובה היא בהחלט כן. מזל שבדרך הזו ישנן נשים יוצאות דופן שרואות שליחות בלעצב ולעודד את נערות דור העתיד. לפי מה שספרו לנו העובדות שלנו – נראה שאנחנו בכיוון הנכון. אורטל ונטלי לקחו איתן את ההתרגשות והרצון להמשיך ולקחת חלק בפרויקטים דומים, בעוד שמיטל כבר מתכננת איך להגדיל את העשייה בכל הכוח. עבור קטיה זו הייתה טבילת אש מרגשת כהרצאה ראשונה בחייה, וורד ואנג'לה סיכמו את תחושת האחריות להשפיע ולהעביר את זה הלאה. מיכל ועידית הדגישו את החשיבות שבגיוס נשים והשמעת קול נשי חזק, בעוד מירי שיתפה בתחושת השליחות שבחשיפת עולם ההנדסה כתיקון להסללה שחוותה בילדותה. חן וסתיו לקחו את הערך המוסף הביתה, ואוולינה ורוית חזרו מלאות אופטימיות מהמפגש עם הדור הבא. נילי, ליגל, קרין ומור כבר מחכות לפעילות הבאה כדי להמשיך ולהשפיע, ואורית? נהנתה מכל רגע. גאים וגאות לקחת חלק – נתראה בשנה הבאה! 💜

May the 4th Be With You? בואו נגיד שאנחנו קצת מעבר לזה. לא בגלקסיה רחוקה-רחוקה... אלא ממש כאן, בכדור הארץ, יושבת חבורה מהסוג שמזיז כוכבים - ליטרלי. בחטיבת מודיעין ול"א של אלביט לא תמצאו חרבות אור (או שאולי כן?), אבל תמצאו טכנולוגיה מתקדמת שבאמת מצליחה לפרוץ גבולות: לראות את הרגע שבו כוכבים מתפוצצים, ללכוד את הסודות של היקום ולעזור לאנושות לגלות מחדש איך גלקסיות נולדות. הכירו את ULTRASAT – טלסקופ חלל פורץ דרך שמפותח במסגרת תוכנית לתצפית ומחקר חלל עמוק בשיתוף מכון ויצמן למדע, סוכנות החלל הישראלית, NASA ומרכז המחקר הגרמני DESY. ULTRASAT מצויד בטכנולוגיית חישה אולטרה-סגולה ייחודית, עם שדה ראייה רחב פי 300 לעומת הטלסקופים העוצמתיים ביותר שפעלו עד היום, ומסוגל לזהות בזמן אמת תופעות נדירות ומרהיבות כמו סופרנובות (פיצוץ כוכבים), חורים שחורים וגלי כבידה - עוד לפני שהן נראות לעין. אלביט מפתחת, מייצרת ומבצעת אינטגרציה לטלסקופ מתקדם זה המספק תצפיות רציפות בקצב של דקות, ומאפשר לקהילה המדעית לעקוב אחרי תהליכים חמקמקים ביקום בדיוק ברגע שהם מתרחשים, ובכך מספק עיניים חדשות וחדות לעומק היקום. אז לכבוד יום מלחמת הכוכבים – שלחו קרן לייזר של אהבה למהנדסים והמהנדסות שלנו. אז נכון, אצלנו אין מילניום פלקון בחנייה (.בינתיים), אבל עם צוותי הפיתוח שלנו - העתיד באמת נמצא במרחק נגיעה.

המהפך בשטח יותר הגנה, פחות איומים 🇮🇱 אחרי עשרות שנים ללא שינוי מהותי במערך הארטילריה, השבוע נרשמה היסטוריה 🫡תותח ה"רועם" התותח האוטומטי החדש של צה"ל, נכנס לראשונה ירה ירי מבצעי. מה זה אומר? החדשנות הישראלית פוגשת את השטח, והתוצאה היא יותר ביטחון לכולנו. יש על מי לסמוך! 💥 לכתבה המלאה👇 https://bit.ly/4u90h5o

יום עצמאות שמח💛💙🤍🇮🇱

פלורה, עובדת אלביט הממונה על תחומי הבטיחות ואיכות הסביבה בחטיבת כלי טיס, שיתפה בשבוע שעבר בפני כלל עובדי אלביט על בנה היקר, רב-סרן אייל שומינוב ז"ל, בהרצאה טעונה בזיכרון ואהבה סיפרה את סיפור חייו של בנה האהוב שנקטף בטרם עת. "ב-24 בפברואר 2024, יום שבת, השמיים שלי נפלו. השעה הייתה 17:30 בערב. צלצול בשער הבית. באותם רגעים לא עברה בי אפילו המחשבה שמשהו כזה יקרה. אבל עם פתיחת הדלת, המציאות טפחה על פניי עם שלושה קצינים שעמדו מולי. הלב של אמא יודע לפני שהמוח מצליח לעכל, והלב שלי פשוט צרח מבפנים: "לכו מפה! זה לא נכון!". הם עמדו שם בשקט וחיכו שבעלי יחזור הביתה ואמרו את המילים שקרעו את עולמי לגזרים ושינו את חיינו לנצח: "אייל נפל בקרב". המספרים סביב נפילתו רודפים ומצמררים אותי מאז: הוא נפל ב-24.02.2024, בגיל 24. כשהבנתי שגם שנת פטירתו העברית מסתכמת ב-24, שעה 2:44, גדוד 424 הרגשתי שזה לא מקרי. שבדקתי עם הרב, הוא אמר לי שהבן שלי, הנשמה הטהורה שלי, עבר להיכלים הכי גבוהים שיש. אייל שלי היה מנהיג מלידה, חוקר בנשמתו ולוחם ללא פשרות. כבר מצעירותו הוא לא סבל בינוניות. הוא היה "הלמדן הנצחי", שבחר ללמוד תחומים שמאחדים את העם והמדינה: פילוסופיה, היסטוריה, ציונות, מורשת, שואה, כלכלה, משפטים, תורה וגמרא. עם זיכרון פנומנלי הוא ידע להאיר את הנקודה המדויקת בכל מצב. תמיד צעד אחד לפני כולם, מגיע מוכן לאתגר את המורים ולנהל ויכוחים מעמיקים. כשהיה בצבא ביקשתי ממנו, בתור אמא שרק רוצה שהילד שלה ינוח קצת, לעזוב את הספרים. הוא ענה לי בנחישות שכל כך אפיינה אותו "מבחינתי כל יום שאני לא מעשיר את הידע שלי, אני לא מתקדם". המנהיגות שלו פרצה החוצה בכל מקום שאליו הגיע. הייתה לו מנהיגות שסוחפת אחרים. בתוך ה"נמר" בלב עזה, הוא ניהל דיונים פילוסופיים על משמעות ויהדות עם חייליו. בשבעה באוקטובר ראינו את העוצמות שבו ואת הגבורה שלו. הוא נפצע בקרב בכיסופים, חבש את עצמו וחזר מיד להילחם. גם כשספג פציעות נוספות, הוא סירב לוותר. "כל עוד צריך אותי אני פה. זה הזמן לשים את האישי בצד ואת הלאומי במרכז" הוא שמר על חייליו מכל משמר, סירב לסכן אותם, ובכך הציל חיים רבים. היום, כשאני מנסה להיאחז בזיכרונות, מהדהדת בי תשובה אחת שנתן לי פעם, כשדיברנו על החיים והמוות "יום מותו של אדם נקבע ביום היוולדו. לא חשוב מה האורך של החיים חשוב מה התוכן שלהם". אייל חי רק 24 שנים ו-8 חודשים, אבל הוא הספיק עולם ומלואו. הילד שנולד מתוכי, חזר שוב אל תוכי. הוא לא רק זיכרון עכשיו, הוא אנרגיה שנוכחת בכל מקום, בכל רגע. אני ממשיכה לדבר איתו, להתייעץ איתו, להרגיש את האהבה שלנו שאינה תלויה בדבר. הוא איתי בכל פעימה של הלב המרוסק שלי, ובכל נשימה שאני לוקחת, חי ונושם יותר מתמיד, עד שניפגש שוב. 💔" לאתר לזיכרו של אייל >> https://lnkd.in/d6-JNq7n

ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולחללי פעולות האיבה, אנחנו מחזיקים בזיכרונם בלב כבד ומתחייבים לשמור על מורשתם, לספר את סיפורם ולהמשיך לצעוד בדרכם.🥀

"כבר למעלה מ-80 שנה שאבא שלי סוחב בתוכו "נוסע סמוי". ילד בן שבע שעדיין עוצר את הנשימה כשהעולם נהיה רועש מדי". אילן ספיר ראש צוות ומנהל מוצר של RPA ו Open Text חטיבת Global Operation, מספר על אביו שמואל ספיר ניצול שואה שחווה תופת ויצא ממנו בחיים, אבל זה לא הסיפור העיקרי. הסיפור הוא על הרגעים שאחרי... על הרגע שהקים משפחה גידל ילדים ולימד את עצמו מה זה אומר להיות אבא. "רק בשנים האחרונות הסכר נפתח. פתאום הסיפורים התחילו לצאת, ואני שכבר אבא בעצמי, מקשיב ולא מאמין. אני שומע על נס הילדות, איך הוא ואחיו דוד הוברחו מבית יתומים בסלובקיה, בלי לדעת שיום לאחר מכן כל שאר הילדים נשלחו לאושוויץ. הם היו היחידים ששרדו. אני שומע על החיים בהרים, חורף קפוא בצריף דחוס, רחצה במי שלג ומלחמה יומיומית במחלות. אני שומע על החיפוש אחר אמא, איך אחרי השחרור מטרזינשטט, אבא סירב לוותר ועבר בין אלפי חולים עד שמצא "שלד" שלא ניתן לזיהוי, אבל הוא ידע שזו אמא שלו, והיא הכירה אותו. אני שומע על הילד שנסע על המדרגות החיצוניות של רכבת עמוסה, רועד מקור, רק כדי שלאחיו ולאמו (שהבריאה) יהיה מקום בטוח בפנים. בגיל 7 ו-11 הם עלו לארץ לבדם. בלי הורים, בלי שפה, ישר ללינה המשותפת בקיבוץ. ״כשאני מסתכל על הילדים שלי היום, הלב שלי נשבר מהמחשבה על הילד ההוא, שהגיע לשום מקום, לבית ילדים זר, ופשוט היה צריך לגדול. בלי חיבוק, בלי יד מכוונת, בלי דמות אב. אבל כאן מתחיל הניצחון האמיתי שלו, הגבורה של אבא שלי היא לא רק בזה שהוא שרד את הנאצים. הגבורה שלו הייתה בבחירה. הוא הגיע לעולם שבו לא היה לו שום מודל לחיקוי לאבהות, לביטחון או לרוך. הוא יכול היה להוריש לנו את הריק ואת הטראומה אבל אבא הצליח לעשות הפרדה מוחלטת. הוא יצר אבהות מאפס. הוא הפך לאדריכל של אהבה מבלי שראה שרטוט אחד מימיו. היום, כשאבא כבר מבוגר יותר, הצלקות המנטליות מקבלות מקום. הסגירות, ההתבודדות, הקושי במגע פתאום, הכל מקבל הקשר. ואני? אני בדיוק ההפך ממנו. אני מחפש את המגע, מחבק את הילדים שלי בלי סוף, לא מסוגל לעזוב אותם. הבנתי שאני משלים את מה שהיה חסר לו. אבא שלי סחב על הגב את החושך של אתמול, כדי להדליק עבורנו אור. אני מודה לך שנתת לי חיים, ותודה שלימדת אותי מהי גבורה אמיתית.”

אם הייתם שואלים אותנו בפסח הקודם מה נשתנה, כנראה שהיינו עונים תשובות של "יום יום": פרויקטים, לוחות זמנים, אתגרים טכנולוגיים. השנה, כשעברנו ושאלנו את האנשים שלנו את אותה השאלה, קיבלנו תשובות אחרות. שליחות היא חלק מה-DNA שלנו כאן באלביט, בכל יום ובכל תפקיד. אבל השנה, המרחק בין המשרד, קו הייצור או המעבדה לבין מה שקורה בשטח – הצטמצם לאפס. הפסח הזה אנחנו עוצרים להגיד תודה לצוותים שלנו בכל מקום בארץ ובעולם. אלו שדואגים שכל מערכת, קטנה כגדולה, תעבוד בדיוק כשצריך אותה. כי בסוף, מה שבטוח לא השתנה - זה הגאווה שלנו במה שאנחנו עושים למען הבית.